חוויס ואח' נ' גרינשפן ובניו בע"מ ואח'

פסק דין

1. שלושת התובעים בתביעות אלה שלפנינו עבדו בבית קפה "עטרה" (להלן – בית הקפה), שהיה בתקופה הרלבנטית לתביעות אלה, בבעלות הנתבעת. התובע 1 (להלן – נאיף) והתובע 3 (להלן – תאמר) התפטרו מעבודתם בבית הקפה, לטענתם בדין מפוטרים. בין הצדדים שנויה מחלוקת אם התובע 2 (להלן – איהאב) התפטר או פוטר. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי בית הקפה היה כשר בתקופת פעילותו, ועל כן לא עבדו התובעים בשבתות ובחגים, אלא במוצאי שבת וחג בלבד.

שלוש התביעות נשמעו במאוחד אם כי לא אוחדו (החלטה מיום 14.7.13), לפיכך נדון בכל תביעה בנפרד.

2.ס"ע 21341-01-11 נאיף חוויס

נאיף עבד במטבח של בית קפה מיום 24.2.08 ועד ליום 21.10.10 (מוסכמה מס' 1 בדיון המוקדם). במועד זה התפטר מעבודתו.

נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיפורטו להלן.

3.האם התפטר נאיף בדין מפוטר?

נאיף טוען כי נאלץ לעבוד בשבתות ובחגים, ולא קיבל תשלום עבור עבודתו זו, כי כאשר נשלל רשיונו בחודש אפריל 2010 הופחת משכרו סך של 500 ₪, וכי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה, למרות שדרש זאת, והודיע כי יתפטר אם לא תיענה דרישתו. הדבר מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ומשכך יש לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר, והוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

הנתבעת טוענת מנגד כי נאיף התפטר בעקבות האירוע המפורט להלן: ביום 20.10.10 באמצע המשמרת, החל נאיף לצעוק ולגדף את אחד מעובדי הבר. לקוחות בית הקפה היו עדים למהומה, ולאחר ניסיונותיו של מר אורי גרינשפן, מנהל בית הקפה (להלן - אורי), להרגיעו, קילל נאיף גם אותו ועזב את מקום העבודה. למחרת, ביום 21.10.10, הגיע נאיף לעבודה, אורי שוחח עימו על אירועי האתמול, והוא התנצל. בפגישה זו יידע נאיף את אורי כי רישיונו נשלל בחודש 7/2010 וכי אחיו, מערוף, מנהל המטבח בבית הקפה, יסיע אותו לעבודה, והנתבעת תשלם לו את הוצאות הנסיעה. באותו יום סיים נאיף את המשמרת בבית הקפה ומאז לא הופיע לעבודה, מבלי שהודיע על כך מראש. ניסיונותיו של אורי ושל עובדים אחרים ליצור עמו קשר טלפוני לא עלו יפה.

הנתבעת מוסיפה כי נאיף מעולם לא פנה אליה בדרישה לתשלום החזר הוצאות נסיעה, ולא הזהיר כי יתפטר אם דרישתו לא תיענה. יתר על כן, הוצאות הנסיעה שולמו לנאיף במלואן ואף ביתר, בעקבות הסכם בינו לבין אורי לפיו הוא יגיע לעבודה ברכבו יחד עם תאמר, והנתבעת תשלם לו. לאחר שנשלל רישיונו של נאיף, הסיע אחיו אותו ואת תאמר, והנתבעת שילמה לנאיף את הוצאות הנסיעה בהתאם להסכם ביניהם, כעולה מתלושי השכר.

4.אין חולק בין הצדדים כי נאיף התפטר (ראו מוסכמה 1 בדיון המוקדם, ובע' 3 ש' 28). נשאלת, אם כן, השאלה האם התפטר בדין מפוטר. ראשית נציין כי על העובד המתפטר בדין מפוטר בגין אי תשלום זכויות שהוא זכאי להן מכוח חוקי מגן, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה להתריע בפני המעביד, ולאפשר לו לתקן את הטעון תיקון. בעניין זה נתגלו סתירות משמעותיות בין גרסאותיו השונות של נאיף. בכתב התביעה נטען כי דמי הנסיעות הופחתו משכרו לאחר שנשלל רשיונו, וכי הודיע לנתבעת כי אם לא יוסדר עניין הנסיעות לא יוכל להגיע למקום העבודה, ו"יראה בהתפטרות התובע כפיטורין" (סעיף 4). כך הצהיר התובע בתצהירו, וכך נטען גם בסיכומיו (סעיף 6 וסעיף 4 בהתאמה). ואולם בחקירתו הנגדית אישר נאיף כי מעולם לא פנה אל המעביד בדרישה לתשלום הוצאות נסיעה, שכן גילה שאלה לא שולמו לו רק לאחר שנסתיימה תקופת עבודתו אצל הנתבעת (ע' 10 ש' 13-20). סתירות אלה פוגעות כמובן באופן משמעותי באמינות התובע בכללותה. יתר על כן, טענת התובע כי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה תמוהה כשלעצמה, כפי שיפורט להלן.

6.החזר הוצאות נסיעה ביום חול

בע"ע 93/09 בנקין – מדינת ישראל – משרד החקלאות (ניתן ביום 25.7.10) נפסק כי החזר הוצאות נסיעה הינה זכות נלווית. העובד זכאי לתשלום זה מדי חודש בחודשו, כהחזר הוצאות שהוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו. כך נאמר שם:

"זכות העובד לתשלום דמי נסיעה מלאים מעוגנת, בין היתר, בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. צו ההרחבה החיל את ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה אשר נחתם בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית. במסגרת זו, זכאי העובד לתשלום דמי הנסיעה בין אם הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, בין אם הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, בין אם הוא מועסק במשרה מלאה או חלקית [עדמ 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם) 29.10.08]".

מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה, כאמור, עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. במסגרתה רשאי המעסיק "לארגן הסדרי הסעה לאתרי העבודה: בהסעת החברה, תחבורה ציבורית, רכבים צמודים של עובדים או שימוש ברכבם תמורת תשלום אחזקת הרכב" (ע"ע 82/07 ראס עאיידה - עיריית קלנסואה ניתן ביום, 23.12.08, פסקה 24 ). בכפוף לזכותו הקוגנטית של העובד מזה, ולפררוגטיבה הניהולית של המעסיק מזה, נבחנת זכאותו של עובד לקצובת נסיעה, בין היתר, לפי אמות מידה אלה: האם העובד הוציא מכיסו סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה; ככל שהוציא סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה - האם העובד זכאי להחזר מכוח חוזה אישי, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צו הרחבה (ע"ע 93/09 הנ"ל, בע' 6).

7.נאיף מתגורר בהר הזיתים, ועל כן זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי וצו ההרחבה מכוחו. ואולם הסכם זה מזכה אותו בהחזר הוצאות נסיעה בסכום המקסימלי הנקוב בסעיף 2 שבו או לכרטיס חופשי חודשי מורחב לכל היותר. על כן לא ברור על מה מבוססת תביעתו של נאיף לסכומים גבוהים בהרבה.

יתר על כן, נאיף לא הציג גרסה ברורה וחד משמעית לגבי הסכומים שהוא זכאי להם בגין רכיב זה. בכתב התביעה נטען כי שולמו לנאיף 500 ₪ לחודש עבור נסיעות, תשלום שאינו מספיק לנסיעותיו, וכי יש לשלם לו בגין רכיב זה סך של 660 ₪ לחודש, וסך הכל עבור תקופת עבודתו סך של 20,460 ₪. בתצהירו הצהיר נאיף כי על הנתבעת לשלם לו סך של 5,280 ₪ יתרת נסיעות בימי חול ו-4,500 ₪ עבור הוצאות נסיעה בשבת (סעיפים 15 ו-16). ובסיכומיו הועלתה טענה חדשה כי מחודש אפריל 2010, המועד שבו נשלל רשיונו של נאיף, הופחת משכרו סך של 500 ₪ בפועל. הפחתה זו הינה הרעה בתנאי עבודתו. החזר הוצאות הנסיעה הנתבע בגין עבודה בימי חול הינו לחודשים 4/2010 ועד לחודש 10/2010 בלבד.

8.חומר הראיות שהוצג לפנינו מבסס את גרסת הנתבעת, כי נעשה הסדר בינה לבין התובע כי יגיע לעבודה ברכבו ויסיע עמו את תאמר, המתגורר אף הוא בהר הזיתים. לאחר שנשלל רישיונו של נאיף נותר ההסדר על כנו, ואולם השניים הגיעו לעבודה ברכבו של אחיו של נאיף, העובד אף הוא במסעדה (סעיף 14.ה). גרסה זו לא נסתרה, אורי לא נשאל על כך בחקירה הנגדית, ותאמר אישר בעדותו, אם כי בחצי פה, כי הגיע לעבודה עם נאיף (ע' 15 ש' 14-15). יתר על כן, נאיף ציין כי מעולם לא נסע לעבודה בתחבורה ציבורית למקום העבודה (ע' 13 ש' 21-22).

9.כאמור לעיל הסדרה של אופן הגעת העובדים למקום העבודה הינה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, ואין כל פסול בהסכם שנעשה בעניין זה עם העובד. לא הובהר כיצד נעשה חישובם של הסכומים הנתבעים, ולא הוכח כי הוצאותיו של נאיף עלו על הסכומים ששולמו לו.

יתר על כן, עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של נאיף מעלה כי שולם לו החזר הוצאות נסיעה גם לאחר חודש 4/2010, שבו נשלל רשיונו. על כן לא ברור על מה מבוססות טענותיו כי נוכה משכרו סך של 500 ש"ח, מה גם שבדיון המוקדם נקבעה מוסכמה כי: "התובעים קיבלו תלושי שכר והם משקפים את התשלומים ששולמו להם בפועל" (מוסכמה 4). אכן בתלוש השכר של חודש 8/2010 נוכה סך של 1000 ₪ בגין "ניכויי רשות". לטענת הנתבעת מדובר בסכום שנוכה בשל מקדמה שניתנה לנאיף, וכך עולה אף מתלוש השכר. התובע 3, איהאב אבו אלהווא (להלן – איהאב) אישר בעדותו כי אורי נהג לתת מקדמות לעובדים (ע' 23 ש' 13-14).